המצילים שלא זכו להכרה: חסידי אומות עולם הנעלמים

ביד ושם רשומים 28,486 חסידי אומות עולם – אנשים אמיצים שהצילו, תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם, יהודים בתקופת השואה. אף שהמספר הזה מרשים, הוא כנראה מייצג רק חלק קטן ממספרם האמיתי של חסידי אומות העולם. ישנם עוד עשרות אלפים שטרם הוכרו, ואולי לעולם לא יוכרו.

למצב זה כמה סיבות עיקריות:

1.  תהליך ההכרה הפסיבי:  יד ושם אינו יוזם חיפושים באופן פעיל אחר חסידי אומות עולם, אלא מסתמך על קבלת מסמכים ועדויות מתאימות מצד ניצולים או בני משפחותיהם. כתוצאה מכך, לניצולים שעלו לישראל היה סיכוי טוב יותר לפנות להכרה מאשר לאלה שנותרו מאחורי "מסך הברזל" או שלא היו מודעים לתואר. לכן, לא מפתיע שמדינות מערב אירופה, כמו הולנד, שבה שיעור ההשמדה היה גבוה ומספר היהודים קטן יחסית, מציגות מספר גבוה של חסידי אומות עולם (6,066) לעומת מדינות מזרח אירופה, כמו אוקראינה, שבה חיו יותר יהודים ושיעור ההצלה היה גבוה יותר, אך נרשמו רק 2,707 חסידי אומות עולם.

2. תפיסת החשיבות:  גם ניצולים שהכירו את התואר לא תמיד ראו בו עניין חשוב. בקהילה בהולנד שבה התגוררתי, רק כמחצית מהניצולים שניצלו בזכות חסידי אומות עולם טרחו להגיש בקשה להכרה במציליהם. זה לא מעיד על חוסר הוקרה או על נתק מהמצילים. הניצולים שמרו על קשר טוב והכרת תודה למצילים שלהם. אבל הם לא ראו בתואר הרשמי שחשוב.

3.  מורכבות ההליך:  ההכרה דורשת עדות ממשית ומפורטת של ההצלה, בדרך כלל מצד הניצולים עצמם. אם הניצולים כבר נפטרו, נדרשים לשם כך מסמכים שלא תמיד ניתן לאתרם או שהם אינם קיימים כלל. עבור דור שני ושלישי שמנסה להשיג הכרה למען המצילים, מדובר לא פעם בתהליך מורכב ומאתגר.

אם אתם מכירים אדם שניצל בשואה בזכות חסיד אומות עולם ולא זכה להכרה רשמית, חשוב לפעול כדי להעניק לו את הכבוד הראוי – כהוקרה על מעשהו וכזיכרון לדורות הבאים. אשמח להיפגש ולסייע בתהליך.